חיוב לימוד החסידות מוטל אף על בחורים
החשיבות הגדולה ביותר ללימוד תורת החסידות - על בחורי הישיבות
נחשוב ונתבונן למי יש התנאים הכי טובים לעבודת ה' עפ"י דרך החסידות, וכאשר נראה את התנאים השייכים לדורינו נראה שהם (א) למי שיש הזמן הכי פנוי והטרדות הכי מעטות (ב) למי שהוא במלוא כוחו וחומו הטבעי ומלא מרץ וחיות (ג) מי שהוא כלי חדש ומוכן לקבל.
בחור שאינו לומד חסידות רח"ל גרוע יותר מאברך שאינו לומד חסידות
וכל התנאים האלה הם נמצאים בעיקר בבחורים שזמנם איתם וכוחם ומרצם ג"כ לא עזבום ח"ו והגיל הזה הוא הכי מוכן לקבל, ומובן ג"כ שמכלל הן אתה שומע לאו, שאם הבחור אינו מנצל את כוחותיו לעבודת ה', אז הירידה שע"י היא גדולה ביותר רח"ל, וכידוע שכל הגבוה למעלה יותר נופל למטה יותר, שאם המרץ והחיות הטבעית אינה מנוצלת לחיות ושמחה, וכן בשארי מידות-לעבודת ה', ה' ירחם למה זה יכול מנוצל-והמציאות מוכיחה זאת יותר מאלף ראיות.
עיקר העבודה תלויה בימי הנעורים
ורואים במוחש שאלו שלקחו את עצמם לעבודה בימי הנעורים, ובפרט בימי הבחרות-קוים בהם מ"ש שלמה המע"ה (משלי כב, ו) החכם מכל אדם חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו. שהפירוש הפשוט הוא שכשמנצלים את הכוחות של הנער, שאעפ"י שהוא רק עפ"י דרכו דהיינו שחסר לו הישוב הדעת של אדם מבוגר, מ"מ כשמתבגר הוא מתגדל באותם דרכים שלמדוהו ומוצא בהם הפנימיות והולך מחיל אל חיל. אבל כשמזניחים את הבחור בימי בחרותו, מאוד קשה לשנות את ההרגלים ולחדש כנשר נעוריו בימי הזקנה.
כמובן שכל אחד חייב ללמוד תורת החסידות
אם כי בוודאי מי שהוא כבר אברך, חלילה שיתרשל וצריך לנצל את הכוחות המיוחדים בתקופה זאת, וכן גם זקן וכל מי שהוא עדיין חי יכול להחיות את עצמו בכי הם חיינו ולהתדבק בחיי החיים, אבל ח"ו לומר שמי שנמצא עוד באשמורה הראשונה מבחר החיים, שידחה את זה מלכתחילה על אח"כ, הלא זה היפך השכל הישר, ומי יודע כמה שנים יצטרך לעמול כדי לתקן את התקופה הזאת, וכידוע מהשפת אמת זי"ע שאמר שימים בימי הבחרות הרי הם כשנים בשנים המאוחרות יותר, וחוץ מזה שמי יודע כמה ימי חיי האדם ומדוע לדחות את זה אל העתיד הבלתי נודע.
האם אפשר לקבל אמרות מצדיקים באופן חלקי
ועכשיו נלך ונתייחס לכל מיני אמרות וקבלות מצדיקים ששמעת, למשל משמיה דהד"ח שלא היה מניח לבחורים לעסוק בחסידות, ונתחיל בע"ה שאפילו אם האימרא הזאת יצא מפורש מפי קודשו של רבינו הק' זי"ע מצאנז, ונניח שכל הדברי חסידות דא"ח שיצאו מפה קודשו מדי יום ביומו, - כידוע שהיה עורך שולחנו הקדוש והטהור מדי יום ביומו ומשמיע בה דברים חוצבים להבות אש בחסידות ובנגלה, וכידוע שהספה"ק דברי חיים הוא כטיפה מן הים, מה שיצא מפורש מפיו בקדושה ובטהרה, - אז אפילו אם נניח שכל אלו היה אומר רק לאברכים, ומההגבלה לבחורים נבין בלי שום ספק שלאברכים היה סובר שזה נחוץ מאוד וא"א בלא זה, כי אל"כ הרי לא היה מבטל זמנו וזמנם לריק כידוע איך שהיה מחשיב את זמנו, אז א"כ אם בדורינו נקיים רצון הד"ח זי"ע נצטרך לתת את ההשפעה הקדושה והגדושה שנתן הד"ח לאברכים ולאנשים מבוגרים, ורק אז נוכל גם לצמצם ולומר שלבחורים אין שייכות לחסידות, אולם מאחר שכל אלו שמונעים בחורים מלעסוק בחסידות אין אנו רואים שמעודדים אברכים או אפילו אנשים מבוגרים לעסוק בחסידות, אז א"כ נראה לעין כל מאיזה צד זה בא.
האם האמרה הזאת שייכת גם לבחורים בזמננו
וחוץ מזה: האם התעניינת באיזה גיל היו מתחתנים באותם הימים, הרי אז הבחור כבר לא היה בימי בחרותו בהיותו כבן חמשה עשר וששה עשר...
ועוד ידוע שאז לא היו ישיבות כמו בזמננו, והבחורים לא היו סגורים ומסוגרים בעולם שלהם "עולם הבחורים", אלא היו לומדים בשטיבלאך ושם למדו גם אברכים וגם זקנים באים בימים, ושם היה מקומם הקבוע של עובדי ה' באריכות ובמסי"נ, וגם שם היה מקום שבת הזקנים על כוס לחיים ופיהם מלא ברכת ה' בגדולתו קדושתו, אהבתו ויראתו ית', וכל מי שנכנס לחנותם זה, בושם ריח טוב קלט, והבחורים גדלו בסביבה ובאוירה מיוחדת ובפרט כשהיו מקושרים לצדיק יסוד עולם, כגון הד"ח זי"ע וראו במוחש את מסי"נ לה' בעבודת התפילה, ובשולחנותיו הטהורים.
ואפילו אם נניח שבחור זכה לראות רק פעם אחת בחייו עבודה כזו, או אפילו רק היה רואה ושומע מהמבוגרים את ה'רשימו דקדושה' שלהם כשחזרו מבית קודש הקדשים, וכל כולם מבושמים מריח הקדושה, ואפילו אחרי היציאה מן הצדיק היתה נשאר רושם על כל השנה ומריח זה מבשמים גם את בניהם ותלמידיהם, כמובן שכבר לא היה צורך לדבר שלא ישכחו מנותן התורה ויעסקו גם בעבודתו ית' כפשוטה, רק אדרבא כבר לא היה בעיה עם הרצוא כי אם מהשוב, כידוע מרבינו הבעש"ט הק' זי"ע, עה"פ בנבואת יחזקאל והחיות רצוא ושוב שכל איש ישראל צריך שיהיו לו ב' הדרגות, רצוא ושוב, ופירוש רצוא שירוץ ליבו במס"נ ובהתלהבות לעבודת השי"ת עד כדי ביטול כל החושים הגופנים, אבל אח"כ צריך את הדרגה של עבודת השוב דהיינו לשוב בתוך תוכו של העולם ובתוך גופו, ולקיים עם גופו וחלקו בעולם, את העבודת ה' המוטל עליו בפשטות כגון להניח תפילין בפשטות בזרוע וראש וכו' ועאכו"כ עבודת ה' בדרך של בכל דרכיך דעהו, דהיינו שגם במשאו ומתנו ואכילתו ושתיתו וכו' תהיה בדרך התורה וכרצון הבורא ית"ש –
אי אפשר להיות שוב בלי רצוא
וה"ה בדברים אלו אשר אנו עסוקים בו, דהיינו שבכל התורה כולה יש שני חלקים, הרצוא והשוב הרצוא הוא החיות והנשמה שבכל מצוה ומצוה, וכן בלימוד התורה שצריכין לעורר את האדם שגישתו אל התורה ומצותיה תהיה מתוך רצון לקיים רצונו כרצונו והוא כדי לדבקה בו ית', ומאחר שהבא לטהר מסייעין אותו, וסייעו אותו ולבסוף יגיע אל המטרה הנכספת- ל"נכספה וגם כלתה נפשי" וכו', אבל כשמגיע כבר אל דרגה זו שצריך לשוב, דהיינו לקיים את התורה כפשוטה וכהלכתה, דאע"פ שגם לפני הרצוא צריך לקיים קודם את התורה כפשוטה אבל אז עיקר האזהרה שצריכים להזהיר את האדם שלא יגשם את התורה, ולא ילמד אותה ע"מ להתגאות ועאכו"כ ע"מ לקנטר ח"ו, אבל מי שזוכה ונמצא בד' אמות של הצדיק האמיתי המהוה דוגמא חיה איך לעשות דברים לשם פועלם ית"ש, וידוע דלגבי משה דהיינו מי שנמצא בסמוך ונראה למשה, הוא הצדיק שבכל דור ודור, יראה שמילתא זוטרתא היא, רק כשמגיע כבר לזה צריכים לעורר אותו שאל ידמה עצמו להצדיק האמיתי, והוא דהיינו האדם המקושר אל הצדיק צריך גם ללמוד תורה כפשוטה ולקיים מצוות כפשוטם (ועיין בדגל מחנה אפרים פ' במדבר עה"פ ולא יבואו לראות כבלע את הקודש) ועי"ז יגיע אל השלימות והרצון האמיתי.
והנה כ"ז מובן שבחור (עד גיל 15 לערך שהרי מכאן ואילך כבר לא חל הקבלה הזאת כמו שפירטנו לעיל) שהיה מקושר בצדיק יסוד עולם כמו הד"ח, וראה איך שרבו מתלהב ומוסר נפשו לה' בכל רגע ומקדש את עצמו כל היום בסילודין באש ובמים, אינו צריך כבר התעוררות לרצוא כי קיימת אצלו במוחש והוא ממש חי עם זה אבל כמובן צריך לדעת שעל לו לחקות את רבו ויצא מחוץ לשיטה אלא ילמד תוה"ק כפשוטה וכהלכתה ע"מ לקיים, ואז ייטב לו כל הימים.
אולם דע לך אחינו כל הקבלות האלו לא נכתבו ע"י הצדיקים בספריהם הקדושים רק שמועות הנה, ויש מהם שלא יצאו מפי קדשם של הצדיקים בספריהם הקדושים מעולם, ויש שכן יצאו אך נאמר למקרה מסוים ולאדם מסוים ולמצב מסוים אשר אי אפשר ללמוד מזה כלל לדורינו, וכך לימדונו חז"ל נבואה שנצרכה לדורות ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה, ואפילו אלו שנכתבו, הרבה מאוד ניכר מהם שנכתבו רק בעבור הדור ההוא, אבל דבריהם הקדושים שנכתבו לעורר את הלבבות לעבודת ה' נצחיים המה לדורי דורות ולנצח נצחים.
ומכל האמת והדברים שנכתבו כאן יתברר שכל הקבלות שנשמעו באזניך עד כה בעצם אינם תקיפות אליך במצבך כהיום, (ובכלל שפשוט שהרי הצמצום שגדרו חכמים היה רק לאחר שלוקחים האור אז צמצמו כדי שיוכל להאיר לכולם, אולם אין סברא שעוד לפני שלוקחים את האור כבר יהיה חל הצמצום).
המפריד התורה מהיראה אין לו שניהם
ועכשיו נחזור לדבריך, שחינכו אותך כי העיקר הוא גפ"ת, והוא ורק הוא התכלית ולכן בכל הישיבות החסידיות לא לומדים ספרי חסידות וכו', הנה דבריך תמוהים מאוד כאילו גפ"ת וחסידות הם שני דברים ואחד מהם עיקר והשני טפל, הנה בעיקר הענין הרי כבר התורה לימדה אותנו מה העיקר כמש"כ ויצונו ה' אלוקינו את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו, ומה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה וכו' ולאהבה וכו', וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה', וכן האריכו חז"ל הקדושים במסכת שבת ובשאר מקומות, שהתורה הוא הפתח להגיע להעיקר שהיא יראת ה', אבל גם זה אין הכוונה ח"ו שתורה ויראה שני דברים הם, אדרבא ע"י הקדמת היראה נגיע לנקודת היראה הנמצא בתוך התורה כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה, וכמובן שאם מפרידין התורה מנקודת היראה הנמצא בה אין לנו לא תורה ולא חכמה ולא יראה.
וכבר הבאנו דעת רבותינו הק' זי"ע לעיל שדווקא ספרי רבוה"ק ההולכים בדרך הבעש"ט הק' זי"ע דברו עד סוף כל הדורות, ומהם ומדבריהם הקדושים ומנפשם העטופה בתורתם, נוכל לקחת יראת שמים שהיא התורה עד ביאת משיחינו, וא"כ איך יתכן שבחורים הנקראים חסידים ולומדים בישיבות הנקראות חסידיות אין לומדים ספרי חסידות, וכי אפשר להיות חסיד בלי חסידות.
